הורים, הקיץ עמנו ואתו הדברים והתכנונים המייחדים אותו: הקייטנות, ים, בריכה, צהרונים, חופשות משפחתיות. מה לעשות כדי להישאר בפעילות בילוי והנאה ולא לייחל שהחופש ייגמר כבר... על מה עלינו להקפיד על מנת לא למצוא עצמנו במצב  בו בילוי, נופש או טיול,   שהושקעו בו מאמץ וכסף רב, הופך לעגמת נפש, וכיצד זמן שהיה אמור להיות נפלא הופך לריב.

במיוחד בקיץ, חלק מההורים "מתעקשים" להוסיף בהתנדבות למלוא תפקידם ההורי גם את הכותרת "קצין הבידור" של הילדים.  משמעות תפקיד זה הינה כי  ההנאה, הפנאי והבידור של הצאצאים הם באחריות ההורה. איך יודעים זאת? פשוט מאוד לפי מבחן התוצאה: לפי טון הטרוניה בה באים הילדים אל ההורים: "משעמם לי". אם משהו לא פועל כשורה, דור העתיד בא להתלונן אצל האחראי על הבידור, כי הרי זו אחריותו. אם אני, הילד, לא נהנה הרי ההורה המבדר "פישל", ועליו לתקן את הטעון תיקון, וכמובן- כמה שיותר מהר...

את הרעיון שאנו אחראים על אושרם ולא הם, וכי אם בילוי או יום כיף לא הביאו להנאה "המובטחת", הילדים קנו מאתנו ההורים, לכן הם לא אחראים על זה.

"איזה כיף לנו...נכון?.." במהלך גידולם אנחנו מכניסים את הילדים לתהליך של ריגושים מתחזקים לאורך כל השנה: ימי הולדת עם אטרקציות ובילויים שונים, כשכל המרבה הרי זה משובח. אז הנדיר נעשה לרגיל והבנאלי, הריגוש הופך לשעמום. ככל שאנו מגורים יותר אנו הופכים למשועממים יותר, כי הלא אם יש יום- יום חג, הכל הופך להיות שגרתי.

זוהי שיגרה ושחיקה הדוניסטית, נהנתנית -  מנגנון הגורם לנו להסתגל מהר ובאופן בלתי נמנע לדברים טובים, על ידי הפיכתם למובנים מאליהם, כך שכוחם של מצבים, מקומות וחפצים משמחים הוא מוגבל ביותר. המצב החדש הופך לנורמלי, מובן מאליו ולא מרגשו אחרי זמן קצר יחסית -  משעמם...

אז איך יוצאים מזה?

"זה בראש שלך" שר אריק איינשטיין והגדיר זאת נכון. זה מתחיל בסידור הראש ההורי והבנה שלנו, ההורים. משם יתחיל רעיון העברת אחריות אליהם והורדת ספי הריגוש לחלחל לילדים.

הרעיון הראשון וההבנה ש"שגרה זה לא רע". הרעיון ששגרה יכולה להיות ברוכה, שכולנו נלמד ליהנות משהייה משותפת ולמצות הנאות מדברים "קטנים" של ביחד, מקשר משפחתי, משמעות, עשייה משותפת וקרבה.

"ילדים, זה באחריותכם": ביום קבוע יהיו הילדים אחראיים על פעילות אחרי הצהריים, או תכנון אותו היום: הם יחשבו, הם יכולים להתייעץ, יבחרו, יכינו וינהלו בתוך הגבולות שאנו ההורים העמדנו: זמן, מקום, רמת ניקיון ובלגן שאנו מוכנים שיתקיים. התכנון חייב לכלול גם את סגירת האירוע, היינו - נהלי החזרת הדברים למקומם וסידורם. יש לזה חשיבות כפולה: הראשונה - בבילוי המשותף, והשניה - באימון הילד ללקיחת אחריות ולא להיות רק במקום המקבל, משתעמם ומתלונן. "אימון" זה מאפשר לו להיות נותן ועושה וגורם לו להאמין ביכולתו להיות נחוץ ומועיל. כשאנו עושים עבור הילדים פעולות שביכולתם לעשות לבד, אנחנו מרגישים טוב כי אנחנו מתפתחים וחשים על עצמנו שאנו מועילים. במצב בו אנו עושים הכל במקומם, אנו גוזלים מהם את הנתינה ולוקחים לעצמנו את חדוות הנתינה, תוך התענגות על תחושת ההנאה מכל עולם הרגשות החשוב הנלווה לה.

"בוא ניסע לטבריה": בדברים שהם יציאה משגרה: רצוי לערוך הכנה מדוקדקת ביחד עם הילדים לקראת הנסיעה או הפעילות, תוך צמצום האזורים העמומים.   עלינו כהורים לבדוק את  עצמנו, כמה מתוך "עוגת הזמן" שלנו עם ילדינו מוקדש לאכיפה ולעונשים, וכמה להדרכה מראש. כמה ל"רפואה המונעת" וכמה ל"רפואה המתקנת".

"אימא  תקני לי....אבל אני רוצה....לא הולכים, לא רוצה... אני רוצה לשחק עוד.....". כשנוצר מצב לפיו ההורה נתון ל"סחיטה": לקנות עוד אחד, להישאר עוד זמן, זה מלמד שלא נעשתה פעילות הדרכה מכינה, הקובעת את הגבולות, והילד מבין שהמציאות ניתנת למשא ומתן והכל פתוח לדיון. תחושת ההורה היא של נבגדות וכפיות טובה, והתוצאה היא ריב וכעס.. שיהיה קיץ מהנה ובונה